ילד אינו אנדרטה

מאת: פרופ' יהושע דור

החלטת בית המשפט שניתנה באחרונה בדבר שימוש "זרע" על ידי משפחתו של אדם שנפטר, עוררה פולמוס, ולא פסחה אף על מסדרונות בתי הרפואה. בעבר התקיים דיון נרחב במשרד המשפטים בעניין שימוש בזרעו של אדם לאחר מותו, הדעה רווחה כי מוטב שהאדם יביע את משאלתו שהאדם יביע את משאלתו לפני מותו באשר לשימוש בזרעו.

בישראל קיימת אגודה העונה לשם "עדי", מטרתה לספק איברים לשם הצלת חיים. באגודה זו ניתן מלכתחילה להביע הסכמה מראש, שאם וכאשר האדם יגיע למצב קריטי כזה או אחר, ניתן יהיה להשתמש באיבריו לשם הצלת חיי הזולת. בעידן המודרני איברים רבים נתרמים מגופו של גוסס באישור המשפחה בלבד, אלא שבמקרה זה ניתן לקבוע כי לו נשאל היה האדם חסר הסיכוי לשרוד, אם ברצונו לאפשר לאחרים לנהל מהלך חיים תקין, היה נענה בחיוב ברצון.

כל עוד ומדובר באיברים של אדם גוסס, אין לכך משמעות מיוחדת בעתיד, אולם לשימוש בזרעו של אדם ההשלכות מרחיקות לכת, וקשה אם בכלל לדמות זאת לתרומת איברים.

הרפואה פיתחה את ההפריה החוץ גופית במטרה לאפשר לזוג הנשוי מספר שנים, ולא הצליח להורות בכוחות עצמו. מטרת ההפריה לתת מענה לבעיות פוריות שונות. מדינת ישראל הכירה בטיפול זה וכללה אותו בסל הבריאות הממלכתי. יצוין כי לא מדובר ב'סל חברתי' או 'סל לנפגעי פוריות', הפריה התקבלה ככל טיפול רפואי אחר, דומה כי מכאן ועד להרחבת היריעה, עד כדי אפשרות להשתמש בטכנולוגיות החדישות ונצלם לשם שימוש בזרעו של אדם שלא יראה את ילדו לעולם הדרך ארוכה.

במקרה של זוג נשוי, ניתן לקבוע כי רצון הבעל היה להקים משפחה שכן לשם כך הוא נישא. גם אם לא הוריש בצוואתו את זרעו מכל סיבה שהיא, יש היגיון לדון בנושא האם יש להוציא מגופתו זרע, אם זה הכרחי וראוי לפלוש לגופו של מת לשם כך, אולם במקרה בו הורים רצו המשכיות של בנם שחייו נגרעו בקיצור ימים, דומה כי החלטת בית המשפט שגויה.

קל להבין לליבם של הורים, הרוצים בהמשכיות של בנם שלא זכה לכך בכוחות עצמו. אולם "ילד אינו אנדרטה", לכל ילד יש את צרכיו הוא מהרגע בו ייוולד, דומה כי כשאנו מביאים ילד לעולם בעזרת פונדקאית ומיעדים אותו לסבול מיתמות, כאשר אנו ידועים מראש כי לא יזכה לחיבוק אם, ולנשיקה מאבא, אנו חוטאים במודע לילד ולאביו. לא נרחיק לכת אם נקבע כי אדם שהוריש את זרעו להוריו עשה זאת כשהיה נסער בראותו את קיצו הקרב, מטבע הדברים המחשבות רודפות, ועל מנת לעודדו הוצע לו פתרון ההמשכיות המוזר הזה.

היתמות הינה טרגדיה, שעלינו להתמודד עמה במקרים של אסונות, ועינינו הרואות עד כמה קשה הדבר מנשוא, שכן אין תחליף להורות של ילד, עם כל האב והצער על אובדן אדם צעיר, לא ניתן להמשיך את המשפחה ממעמקי האדמה. יש לנו אלפים עוברים מוקפאים במעבדות הפזורות ברחבי הארץ, אם נשפוט לפי ההחלטות האחרונות של בית המשפט, אנו עשויים להגיע למצב בו נשתמש בילדים למטרות לאומיות, האמנם?

האם הזכות להיוולד היא מעל לכל? ילד זקוק להורים, לפחות למשפחה חד הורים, אך נחטא לילד אם נגרום לו להיוולד לאימוץ, ליתמות, ולהתמודדויות קשות שכלל לא בטוח שיעבור אותם מבלי להיפגע נפשית, זאת מלבד הפגיעה האתית ברפואה, על ההורים הרוצים בהמשכיות של בנם שנלקח לבית עולמו בדמי ימיו לדעת, כי עם כל כאב השכול, הפתרון בהמשכיות, הינו פיתרון רגעי העשוי לעזור לפצע השותת להגליד, אולם אין בכוחו לחפות על הסבל הקשה של ילד יתום באימוץ. לא בטוח שהשאלה שתהדהד בעתיד בנבכי נפשו של הילד, "מי בכלל ועבור מה עביאו אותי לעולם הזה, האם אני מצבה מהלכת?" תדקור פחות מכאב השכול.

מאמר זה פורסם בעיתונות על ידי פרופסור יהושע דור ראש היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים תל השומר רמת גן, ומלמד על גישתו הפילוסופית המעניינת של הכותב.