בינו שנות דור

מאת: קובי אריאלי

לי יש אותה, התינוקת הקטנה שבזכותו ראתה אור עולם. בלילה הזה, של העשרים ושביעי באוקטובר, כשהיא תפצח בקונצרט האישי שלה, אני ארכן אליה ואלחש לה בשקט באוזן שהדוד הנחמד הזה, זה שדומה לריצ'רד גיר, זה שרץ החוצה לאבא בהתרגשות של ילד לחגוג את הניצחון, הדוד הזה נהיה הערב בן 60. אז אולי הלילה תסכימי, לכבודו, לתת לנו קצת לישון.

יש סיפור אחד שכבר שמענו ממנו איזה שלושים פעם. משהו על לילה בחו"ל ושאלה קשה ומחלוקת בין רופאים והכרעה מסובכת וסוף טוב. בכל פעם שהשיחה בינינו הייתה מגיעה לשלב מסוים, אנחנו היינו שואלים שאלה מסוימת, את אותה שאלה, והוא היה משיב בסיפור, תמיד אותו סיפור. הוא היה מספר אותו באופן ציורי, עם הרבה טעם ומיץ, ואז בפואנטה , הוא ואנחנו היינו צוחקים צחוק גדול. הוא מהסיפור שחווה מחדש, ואנחנו על זה שכבר שמענו את זה שלושים פעם.

ולמה אני מספר את הסיפור הזה עכשיו, כדי לצחוק על הסקלרוזה של יהודי קשיש בן שישים? ממש לא. בעיקר כדי לנסות ולהעביר את הנינוחות הרוגעת והאינסופית ששררה בחדר הקטן בשעה שאנחנו, רעייתי ואני, היינו ישובים בתוכו.

בחוץ נהם סער. נשים באו ויצאו. זוגות לחוצים כססו ציפורניים בעצבנות. ניתוח דחוף ממתין, התייעצות בהולה טורדת, מאמר חשוב דורש הגהה, ילד בסיירת יוצא לפעולה, והוא יושב עכשיו ומספר סיפורים. בפעם השלושים. שאלתם שאלה? יפה. עכשיו תקבלו תשובה. מפורטת. עם סיפור ומובאה ולגוריה ומשל ונמשל. כדי שלא תשארנה שאלות. כדי שלא תיוותרנה תהיות. כדי שהכל יהיה מושלם ומסודר ומקצוע ורגוע.

אנחנו מכירים כבר כמה שנים. יום אחד הגענו, היא ואני, סגרנו את הדלת. התיישבנו, נאנחנו, ואמרנו את מה שכולם אומרים בחדר הזה: שוקי, תעשה לי ילד. עבר שנתיים, נכשל.

יצאה ילדה.

במהלך השנתיים האלה, חוץ מהחוויה עצמה שיכולה למלא ספרים שלמים, חווינו עוד חוויה. גילינו את שוקי האיש שמאחורי פרופ' דור איש המקצוע, כמו כל זוג מטופלים, גם אנחנו באנו ויצאנו עשרות פעמים. בסוף כל פגישה כזו היינו יוצאים שותקים, ואז אחד מאיתנו היה שואל: אז למה יש אומרים שהוא קשה? אולי יש דור אחר? אולי זה לא הוא? מעולם לא נשאלה שאלה שלא נענתה. מעולם לא הובעה בקשה שלא טופלה. מעולם לא הועלתה בעיה שלא זכתה להתייחסות. מתוקף היותנו שומרי מצוות נתקלנו בפן נוסף. דבר שאחרים אולי לא זכו לראות. ראינו איך רפואה והלכה הולכות יחד אילו נועדו. ראינו איך ניתן לגשר על פערים חברתיים ומנטליים בזכות סבלנות, יצירתיות, 'ראש גדול' וקדושת המטרה המשותפת. ראינו כיצד קירות וחומות קורסים אל מול שכל ישר, כושר שכנוע ודבקות במטרה. ככל שהעמיקה היכרותנו, כך העמיקה הערכתנו את האיש, בניגוד גמור למקובל בענף. ככל שהתקרבנו למדנו להוקיר, להעריך ואף להעריץ.

ראיתי איש עושה פלאות. ראיתי תמונות של עשרות ילדים. שמעתי סיפורי מעשרות אנשי מקצוע. קראתי מאמרים וראיתי ראיונות. שמעתי על גילויים והמצאות, ניסיתי להבין ולא תמיד הצלחתי. מדברים על פורץ דרך. על מי ששינה את פני התחום הרפואי ללא היכר. על מען ואדם ורופא וידיד ועל הישגים שמדובר אודותם בכל העולם הרפואי.

מה אעשה שאני אישית לא נזקק לכל החבילה הזו. יש לי אותה, התינוקת הקטנה שבזכותו ראתה אור עולם. בלילה הזה, של העשרים ושביעי באוקטובר, כשהיא תפצח בקונצרט האישי שלה, אני ארכן אליה ואלחש לה בשקט באוזן שהדוד הנחמד הזה, זה שדומה לריצ'רד גיר, זה שהוציא אותה בידיים ורץ החוצה לאבא בהתרגשות של ילד לחגוג את הניצחון, הדוד הזה נהיה הערב בן 60. אז אולי הלילה תסכימי, לכבודו, לתת לנו קצת לישון.

מזל טוב שוקי. עד 120.