החלום שלי היה להקים משפחה משלי
מאת: ישראלה שקד
יוסי, 30, הוא נכה צה"ל המשותק בפלג גופו התחתון. כדי להיות אב, הוא היה צריך לעבור טיפול חדשני של גרייה חשמלית, המסייעת להפקת זרע מנכים. לפני שבועיים, אחרי סדרת טיפולים מורכבים, נולדה לו ולאשתו שלישייה. בשיחה אישית הם מספרים על הרצון להקים משפחה, על ההתמודדות עם הקשיים ועל הטיפול המיוחד. מסמך אנושי בחשיפה ראשונה.
"אחרי שנפצעתי, החלום שלי היה לעמוד שוב על הרגליים", אומר יוסי, 30, נכה צה"ל המשותק בפלג גופו התחתון. "עם הזמן", הוא ממשיך, "השלמתי עם כיסא הגלגלים ועם העובדה שאני כנראה אשאר לשבת בו. אחר כך החלום היה להקים משפחה משלי. ההגשמה החלה כשאני ורינה נישאנו לפני כארבע שנים וחצי. והיום, אחרי שנולדה לי השלישייה, אני יכול להגיד בגדול שהחלום שלי התגשם. אין לי יותר חלומות, שנהיה רק בריאים".
לפני שבוע נולדה ליוסי ולרינה אשתו שלישייה – בן ושתי בנות. יוסי הוא הנכה הראשון בארץ, וכנראה גם בעולם, שהצליח להפרות באמצעות שיטה חדשנית לגרייה חשמלית, ולהביא לעולם למרות הקשיים שלושה ילדים מזרעו שלו. הראשון שהגיח לאוויר העולם היה הבן, שמשקלו בעת הלידה היה 2.100 ק"ג. אחריו הגיע הבת במשקל 2.015 ואחריה הבת השלישית במשקל 1.670 ק"ג.
"ההיריון המוצלח הושג ביחידה להפריה חוץ גופית באגף נשים ויולדות בבית החולים 'שיבא', בשיתוף פעולה מלא עם היחידה לפוריות הגבר ומרכז השיקום בבית החולים שיבא", מספר פרופ' יהושע דור, מנהל היחידה להפריה חוץ גופית במחלקת נשים ויולדות בבית החולים "שיבא". במהלך הטיפול טופל יוסי באמצעות שיטה חדשנית לגרייה חשמלית, המסייעת להפקת זרע מנכים ללא תופעות לוואי, וכן בשיטה חדשנית שפותחה ביחידה בשיבא, באמצעותה ניתן היה להשיג מיוסי זרע יותר איכותי. במקביל עברה רינה אשתו טיפולי פוריות, ובאמצעות טכניקה חדשנית של שיטת המיקרומניפולציה הושגה הפריה של ארבע ביציות ונקלט הריון של שלישייה".
להמשיך הלאה, ללא הפסקה
השלישייה שנולדה מעוררת תקוות רבות בקרב נכי צה"ל ונכים רבים אחרים, בארץ ובעולם כולו, הזקוקים לטיפול חשמלי כדי להפרות את בנות זוגם. במקרים אלו הזרע המופק מהם אינו איכותי, בשל התאים הדלקתיים המאפיינים מצבים אלו. "מדובר ממש בהישג, שהוא בגדר נס רפואי", אמר לפני זמן מה צוות של המכון הלאומי לשיקום נכים בוושינגטון, ארה"ב, לצוות הרפואי בשיבא. "אנו נשמח לעבוד אתכם בשיתוף פעולה".
יוסי ורינה עדיין מתקשים לעכל את הנס שקרה להם. הם יודעים שהחלום שלהם התגשם, אבל עדיין לא מרגישים אותו. לאט לאט, כשהם מלטפים בעדינות רבה את הגפיים הזעירות של שלושת הילדים שלהם השוכבים עדיין באינקובאטורים בפגייה, הם מתחילים להבין שהנס הזה באמת קרה להם. אז הדמעות מתחילות לקלוח. אז משתחררת השמחה והפורקן, אחרי תקופה ארוכה וממושכת של המתנה.
יוסי (30) ורינה (27) הם אנשים נדירים. מאלה שמסוגלים לקחת על עצמם הרבה אחריות, לעבור הרבה דברים בחיים, ועם זאת להדק חזק את השפתיים, פעמים אפילו לנשוך אותן עד כאב, להזיל דמעה ולהמשיך הלאה.
הקשר ביניהם אדיר. הם מכירים זה את זו כבר 11 שנה, והם רגילים לתפקד יחד. יוסי הוא הראשון שהולך לפגייה כדי לראות את השלישייה, ועוד לפני שהספקנו לזוז הוא כבר מביא לנו את החלוקים אותם חייבים ללבוש כשנכנסים לשם. הוא הראשון שמגיע לכל אחד מילדיו, בודק אותו היטב וממהר לשני. בזריזות הזו, בה הוא מתפקד, נראה שבבית הוא יגיע לילדים עם בקבוק החלב הרבה לפני שהם יתחילו לבכות.
"לפני שבוע", הוא מספר, כשרינה נכנסה לחדר הניתוח וילדה, הוציאו את השלישייה באינקובאטור מחדר הניתוח והביאו לי אותם, ככה קרוב לפנים, ואמרו לי 'מזל טוב'. כולם התרגשו. גם אני, אבל לא מעבר לזה.
"ידעתי אז שהחלום שלי נמצא בפגייה, אבל עוד לא הרגשתי את השייכות. רינה שכבה עדיין בחדר ההתאוששות ואני הלכתי שוב לראות אותם. חזרתי לרינה לחדר ההתאוששות, ומשם שוב לפגייה. במשך אותו יום מצאתי את עצמי עושה את המסלול הזה עשרות פעמים. בכל פעם כזו, הרגשתי שמשהו מושך אותי יותר ויותר לשם ושזה הולך ומתהדק. אתמול שבוע אחרי שהם נולדו, הבן הרגיש קצת פחות טוב והיה צריך לעבור את הלילה באוהל חמצן. הייתי שם לידו והוא בכה. בכיתי יחד איתו. אתמול כשרינה ליטפה את הגב של הבת הקטנה, התחילו הדמעות לטפטף מעיניה ואחר כך לקלוח".
הסיפור של יוסי ורינה התחיל לפני 11 שנה. יוסי היה אז חייל שהגיע לחופשה לבקר חבר בתיכון. שם, בשער של בית הספר, הוא פגש את רינה תלמידת שביעית. הקשר מתפתח והשניים מתאהבים. שנה וחצי לאחר מכן, סמוך מאוד לשחרור של יוסי מצה"ל, הוא נקלע לאירוע מסוים, נפגע ואושפז במצב קשה ביחידה לטיפול נמרץ, בבית חולים במרכז הארץ.
שבוע לאחר מכן הוא הועבר לאגף השיקום בבית החולים שיבא, ואושפז ביחידה בניהול של פרופ' אבי עורי. שם שהה כשמונה חודשים, במהלכם התברר לו שהוא כנראה יישאר משותק בפלג הגוף התחתון, שכנראה יזקק לכיסא גלגלים, ושייתכן שיתעוררו קשיים כשהוא ירצה ילדים.
רינה לא נטשה אותו. היא כל הזמן איתו. במקביל, היא סיימה את הלימודים בבית הספר, ניגשה לבחינות הבגרות, הוציאה רישיון נהיגה ועשתה מדי יום את המסלול מבית הספר לבית החולים שיבא. ויתרה על בילויים עם חברות וריקודים בדיסקוטקים, ובמקום זה בילתה שעות בבית החולים.
משפחה משלי
יוסי עבר משבר קשה. הוא לא היה מוכן להשתמש בכיסא הגלגלים והסתגר בבית. "עד היום לא השלמתי עם הפגיעה ועם הנכות", הוא אומר. "אני גם היום באיזה מקום חי עם תקווה לעמוד על הרגליים. החלום שלי להקים משפחה התגשם. התקווה לעמוד על הרגליים עדיין קיימת, אם כי אני כבר מתפקד עם הכיסא מצוין והוא לא מפריע לי. העובדה שקודם עסקתי בספורט פעיל הקשתה עלי. החברים שבאו לבקר אותי בשבת בבוקר בבית הלכו בצהריים למגרש הכדורגל, ואני נשארתי עם הכאב הצורב בבית.
80% מהשיקום המוצלח שלי היום זה בגלל רינה והעידוד שלה. היא אף פעם לא ויתרה. תמיד הייתה איתי. גם כשהייתי ממש מטורף לחלוטין. בחודשים הראשונים אחרי הפציעה הייתי אדם קשה מאוד. העפתי אז אנשים רבים וקרובים לי לכל הכיוונים. היא נשארה איתי.
גם בכל השלבים הקשים של הטיפולים להפריה היא עודדה אותי. לא התייאשה. גם הצוות הרפואי, שהיה לגבי כמו משפחה מורחבת, ממש לא הרפה ולא התייאש. זה מתחיל עם פרופ' אבי עורי והאח הנרי כץ בשיקום, ועובר דרך פרופ' יהושע דוד וד"ר יגאל מדגר.
לפני ארבע שנים וחצי שנים יוסי ורינה נישאו. הם בנו בית גדול במרכז הארץ, הסתדרו יפה בחברה וכל אחד מהם הסתדר במקום עבודה. רינה בתפקיד ייעוץ במשרד ממשלתי ויוסי כעצמאי, בעל חברה. "אז הגיעו המחשבות על הילדים", מספרת רינה. "יש לך בית גדול ואתה קונה עוד תמונה ועוד פריט ריהוט, וריק לך בבית. ואתה מתחיל לחשוב על ילדים".
כאן התחילו הבעיות. יוסי, כמשותק בפלג הגוף התחתון, התקשה לתת זרע והיה צריך לעבור טיפולים בגרייה חשמלית. בנוסף לכך, בשל האפיונים של הפגיעה, איכות הזרע הייתה ירודה והיה קשה להשיג הריון. יוסי ורינה התחילו סדרות של טיפולים. הם החליטו לשמור את הדברים בסוד ולא לשתף את המשפחה, כולל ההורים, כדי לא להילחץ.
"החלטנו לשמור על שתיקה", אומרת רינה. "ההורים תמיד דואגים, וכשהם דואגים – גם אם יש להם כוונות טובות – הם מלחיצים. עודדנו זה את זו. ארבעה טיפולים לא הצליחו. היה קשה. בטיפול החמישי הצלחנו. עברנו שנתיים טיפולים מורכבים וזה בהחלט לא קל. האכזבות אחרי כל טיפול שלא הצליח כואבות הכי הרבה. חוץ מזה יש את הטרטורים והקשיים הכרוכים בכל טיפול, ויש את הסיפורים שצריך להמציא ולספר לאנשים במקום העבודה, למשפחה ולחברים, ולתרץ את ההיעדרות ממקום העבודה לצורך אותם טיפולים עליהם לא יודעים. צריך לתרץ גם את מצב הרוח הירוד והלא מובן להם, אחרי הכישלונות של הטיפולים שלא הצליחו. אחרי הטיפול החמישי, כאמור, רינה נכנסה להריון.
יוסי: "אני זוכר שהרמתי טלפון למעבדה, כדי לקבל את תוצאות בדיקת הדם של רינה. הייתה שם אחות אמריקאית והיא אמרה לי, תשמע, 'רינה בהריון'. אמרתי לה, אני לא מאמין לך, תישבעי'. זה היה כזה בום בראש עם פטיש, שלא יכולתי לקלוט אותו. רצתי הביתה לבשר זאת לרינה שהייתה אז בבית. היא בכתה ברציפות במשך שעתיים. היה בבכי הזה פורקן על כל התקופה הארוכה והמתישה".
רינה: "זה הכי קל להתייאש, להרים ידיים ולהגיד 'זהו, אנחנו עושים הפסקה'. הנוסחה שלנו הייתה: למרות הכל להמשיך הלאה וללא הפסקה. לא לצאת מהעניין. אסור להתייאש. כשקיבלנו את הבשורות השליליות בכינו זה לזו, לקח לנו יום יומיים לצאת מהדיכאון והמשכנו הלאה. לא ויתרנו.
"אנחנו מכירים זוגות שאחרי האכזבה של הטיפול השני הרימו ידיים. הפסיקו. זה פשוט חבל. ההפסקה הזאת גורמת גם לצאת מהמרתון המתיש של הטיפולים. נכון אולי שעכשיו במבט לאחור, קל אולי לתת עצות, אבל אנחנו היינו שם. עברנו ארבעה טיפולים שלא הצליחו, וכל פעם כמעט נשברנו וכמעט יצאנו מזה. ואז אתה מסתכל על הבית הגדול והריק, חושב על הריקנות הזו, קופץ שפתיים, מקטר, בוכה יום יומיים וממשיך הלאה. התוצאה אדירה. אין גדולה ממנה".
יוסי: "אני זוכר שד"ר מדגר אמר לי באיזה שלב, שבו כמעט נשברתי, 'יוסי, אל תשבר. אני מבטיח לך שלך יהיה עוד ילד שלך. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח ומתי זה יקרה, אבל זה יהיה'.
המשפט הזה עודד אותי. כשאומר אותו רופא, שכל כך מדייק ונזהר לפני כל מילה של תקווה שהוא מוציא מפיו, זה הכי מעודד שיכול להיות.
"בכלל, הצוות הרפואי כאן בבית החולים נתן לנו יותר מתקווה. פרופ' יהושע דוד עודד אותי מצד אחד ואת רינה מצד שני. הם עשו הכל כדי להקל עלינו ולעודד אותנו. התייחסו אלינו ממש בהרבה אהדה ועידוד וזה הוסיף הרבה לטיפול. כשאתה מרגיש שיש לך על מי לסמוך, זה עושה הרבה".
הריון יקר
לא חשבתם באיזה שלב על אפשרות של ילד מתרומת זרע?
רינה: "לא רצינו בכלל לחשוב על זה. אנחנו צעירים והיינו מוכנים לעשות הכל כדי להביא לעולם ילדים משלנו. את האפשרות של תרומת זרע השארתי לשלבים מאוחרים יותר. כשלא תהיה ברירה. בשלב זה בכלל לא רצינו לחשוב על אימוץ או תורם. יתכן שאנו מצטיירים כאטומים, נאיבים-אופטימיים מדי, אבל האמנו כל הזמן שבסוף נצליח ויהיה לנו לפחות ילד אחד משלנו.
"זה קרה פתאום אחרי הטיפול החמישי. כבר בשבועות הראשונים להריון ידענו, על סמך בדיקת דם, שיש יותר מעובר אחד. אחר כך, בשבוע השישי, באולטרסאונד, את רואה אותם. אחד ועוד אחד ועוד אחד. היינו אז בשוק. בבת אחת קלטנו שמדובר בשלישייה.
"הצוות הרפואי ניסה להסביר לנו שאולי כדאי לעשות דילול עוברים. כלומר – לוותר על אחד מהם, כדי לקבל ביטחון גדול יותר שהשניים האחרים יהיו מוצלחים יותר. לא היינו מוכנים לכך. אחרי שאתה רואה אותם באולטרסאונד אתה מבין שבפעולה הזו של הדילול מתכוונים לקחת מזרק עם חומר ולכוון אותו לאחד מהם ופשוט להמית אותו. זה ממש לא נתפס לך החלטנו ללכת הלאה עם כל השלישייה.
ההריון היה תקין. רינה המשיכה לעבוד על החודש השמיני. יוסי התעקש שבמהלך ההריון היא לא תנהג ופשוט הפך להיות הנהג בצמוד שלה. בבוקר היה מביא אותה למקום העבודה, ואחר הצהריים היה מחזיר אותה הבייתה, ובכלל מסיע אותה לכל מקום שרצתה. רק שלא תנהג בעצמה.
רינה ילדה במחצית החודש השמיני. בחדר הניתוח בו נותחה היו סביבה רופאים רבים. ההריון היקר הזה היה יקר גם לצוות הרפואי בבית החולים. הצוות למעשה ליווה את הזוג הזה מאז הפגיעה של יוסי, דרך השיקום, ואחר כך ברצון להקים משפחה.
היום כולם שמחים. גם רינה ויוסי, וגם הצוות הרפואי בבית החולים שיבא, שמלבד ההשתתפות בשמחתם של בני הזוג, יכולים אולי לתת היום תקווה לנכין נוספים ולבנות זוגם, הנמצאים בשלבים הקשים בהם היו יוסי ורינה.
שיטה חדשנית
פרופ' יהושע דור, מנהל היחידה להפריה חוץ גופית במחלקת נשים ויולדות בבית חולים "שיבא": "אני מרגיש כמו אחרי הלידות הראשונות של הפריית המבחנה. מדובר בהישג רפואי. זו הפעם הראשונה בארץ, וכנראה בעולם, שנולדה שלישייה לגבר משותק בפלג הגוף התחתון, שהיה זקוק לטיפול שכלל גרייה חשמלית באמצעות טכנולוגיה חדישה. ההישג הוא פרי עבודה משותפת עם צוות מרכז השיקום והצוות לפוריות הגבר בבית החולים והיחידה להפריית מבחנה בבית החולים.
"ההתרגשות נובעת מפריצת הדרך וגם מההישג האנושי. מדובר באנשים ללא כל תקווה לילד משלהם, והנה נמצאה היום דרך חדשה. עד היום טיפלנו בנכים דומים ליוסי בטיפולי גירוי חשמלי, וקיבלנו תאי זרע לא איכותיים, בהם היו מעורבים תאים דלקתיים רבים. לנכים בפלג הגוף התחתון יש בעיה של התרוקנות לא טובה של דרכי השתן, הם חשופים יותר לדלקות בדרכי המין וגם לזיהום. כתוצאה מכך, תאי הזרע לא נקיים ולא איכותיים. בנוסף, זרע שעומד הרבה זמן בדרכי המין הוא בעל תנועתיות מוגבלת.
"החלטנו לטפל בשיטה חדשנית, הכוללת מספר דגימות זרע שנלקחות לפני הטיפול עצמו, במטרה לשפר את איכות הזרע. מתברר שהשיטה עזרה, וכתוצאה מכך איכות הזרע השתפרה בצורה משמעותית.
בנוסף לשיטה החדשה, יוסי טופל במכשיר גרייה חשמלי חדשני, שעובד על אזור מאוד ספציפי לעצבים שקשורים לפליטת הזרע, וזה מונע את הצורך לתת גירוי חזק ובלתי מבוקר לכל האזור, דבר שעלול לגרום לנזקים מקומיים ולעתים עלול לגרום ליתר לחץ דם וסיכון כללי של הנכה.
"המכשיר הוא פרי פיתוח של מדען במרכז השיקום לנכים בוושינגטון, והוא הגיע אלינו לפני כשנה. המכשיר מאפשר להשיג זרע בקלות יחסית, מבלי שהדבר יהיה טראומתי מדי לנכה. רינה קיבלה טיפול הכנה בכל פעם ועברה חמישה מחזורי טיפול. ההיריון הושג למעשה בשל השיפורים בשיטה ובמכשיר לגרייה חשמלית, ובשל השיפורים שהושגו במהלך השנה האחרונה בשיטת המיקרומניפולציה, שבאמצעותה ניתן להשיג היריון באמצעות הזרקה ישירה של תא זרע בודד לביצית עצמה.
"ביחידה להפריה חוץ גופית וביחידה לפריון הגבר בבית החולים שיבא ממתינים להריון לאחר טיפולים דומים עשרות נכים, כולם פגועים בפלג הגוף התחתון, ואפילו יותר. עד היום השגנו, בנוסף לשלישייה, גם ארבע לידות של ילדים יחידים של נכים דומים, חלקם הגדול נכי צה"ל והיתר פגועי תאונת דרכים".